הסוד הגדול של תחיית התודעה טמון בהבנה שתודעה מושכת לעצמה את מה ששלה. התחייה במובן מיסטי, משמעותה "להחיות את בן-האל מתוך המערה של החושים הפיזיים". אתה מרים לתחייה את "הבן האלוהי" שהנך (זכר/נקבה) - זה אומר שהכרה אלוהית מחליפה את הכרת בן-האנוש. זוהי גם תחיה תודעתית שהנה התרוממות מעל לתחושת הגוף הפיזי. כאן אתה זוכה בהכרה של תודעה רוחנית שמושלת בכל. אתה נעשה "האל החי בפעולה".
כאל חי אתה נעשה לחוק של הרמוניה בחוויה שלך. לכן בתודעה אלוהית אין צורך לפרסם את עצמך כמי שיש לו אמת לספר עליה לעולם. מי שמוכן, יגיע אליך ללמוד ואתה לא צריך להתאמץ להשיג אותו. כאשר האמת נודעת בתודעה שלך ואתה שוהה רק בה, אז זה נוגע גם בחניכי רוח אחרים והם נמשכים לזה. זה כך כי ישנה באמת רק הכרה אחת. אלה שמחפשים ימצאו זאת בספרים, או במורים וכך האל פועל בסדר אלוהי מושלם.
העולם הזה שנודע לבן האנוש, הנו עולם דמיוני שאחוז בהכרת נפרדות של שני כוחות. בתודעה אלוהית ההכרה תופשת רק עצמה אחת, נוכחות אחת, סיבה אחת ותוצאה אחת. אתה נמצא בעולם זה שבו אתה שופט לפי מראה עיניים וחושים פיזיים מוגבלים. אינך מואר כאשר אתה רואה מחלה, מוות ומגבלות וחושב שיש להתגבר עליהן. בתודעה מוארת אתה תופש בפנימיותך הרוחנית, שכל מה שנגלה בצורה לא הולמת הנו אשליה. אתה מודע לכך וכאשר אתה משיג זאת, אינך מתנגד לרוע ומתגונן ממנו.
כאשר אתה נעשה אלוהי בתודעה, אתה תופש שאינך צריך לעשות משהו, כי האני הפנימי הנעלה עושה הכל. "אני" זה נוכח בכל מקום ויודע-כל, ממש כמי שאתה באמת. אתה יודע במצב זה שמדובר על נוכחות הנוכחת בכל כתודעה הערה שלך. תודעה אלוהית יודעת מה נדרש עבורך בכל רגע נתון, וזוהי התודעה שלך והידיעה המודעת הערה שלך. את זה אתה משיג בנקודה מסוימת בחוויה האבולוציונית שלך ואתה אומר: " היכן שהייתי עיוור, עכשיו אני רואה".
הנוכחות הנוכחת בכל הנה נוכחות יודעת-כל ויכולת-כל -
כל אחד שמתעורר, מגלה שאת האל לא מוצאים בהרים הגבוהים או במקדשים. האל מתגלה רק בתודעת האדם. בהתאם ליחס בו אתה מגלה את האל כ-תודעה שלך, כך אתה נעשה מואר. הטבע של תודעה זאת הנו יודעת-כל, יכולת-כל, נוכחת בכל והיא הכול.
בהכרה האלוהית אין צורך להתפלל ולומר משהו, או לנסות להשפיע, אלא רק לנוח בתודעה האלוהית. אתה נח ונותן לקול העדין של האל לדבר אליך דרך הכרתך הגבוהה. כשאתה מואר אינך מחפש בחוץ תשובות. אתה רק נכנס למצב של מנוחה, שמקבלת את הנוכחות שרוצה להתבטא דרכך עם האיכויות שלה. כאן אתה ניצב על אדמה קדושה. כאן, אתה והאל אחד.
לאדם כבן אנוש, אין יכולת להשתמש או לשלוט בעוצמה הרוחנית -
כאשר התודעה שלך נפתחת להנהגת העצמי האלוהי בעל ההכרה האחת, היא מושלת לא רק בך כאינדיבידואל, אלא גם בתודעה של המין האנושי כולו. בזמנים אלה זה קורה בגדול. זה נפתח באדם וגם באנושות. דבר זה לא אומר שביליוני אדם מתעוררים באופן אינדיבידואלי לאלוהותם, אלא זה אומר שההשפעה של דבר זה מולידה דור חדש בעל תודעה גבוהה יותר. כך תודעה חדשה מתבססת על פני האדמה. דור חדש זה לא חייב לעבור את החוויות המוטעות של ההורים שלו, הוא בא עם תודעה ערה יותר מאשר להם.
כאשר עוצמה רוחנית מתחזקת באדם, התודעה לא מפחדת, או שונאת, או שבויה באשליה כוזבת כמו שהיה בעבר. ההיפנוטיות של האשליה והפירוד מתמוססת ונעלמת. אדם לא משתחרר מההפנוט של העולם החיצוני ולא מתפתח רוחנית כאשר הוא מנסה לרפא אנשים, או מחלה דרך הכרה אנושית. האדם הרוחני לא מקבל את התופעה הנגלית של האשליה כאמת. אחרת, הוא יוצר חומה לקבלת אור-ההארה.
מי שלא משיג בהכרתו את העקרונות האלה, ומתעקש לראות את הסיבה לבעיה באדם אחר או במצב חיצוני, לא יכול לרפא או להירפא, או לפרוץ קדימה מתוך התפישה האנושית ולהתקדם. הארה נפתחת יותר בהכרה של מי שלא מאשים אנשים בצרות שלו. זוהי השתחררות מהיפנוטיות העולם הכוזב. גם כשאתה רואה שאחרים ממשיכים בכך אתה אומר לעצמך : " לפחות אני לא מחזיק אותם בכלא". אתה בוחר בחרב אור פנימית שממגרת היפנוטיות זאת.
אדם בהכרה המודעת לאמת יודע בבטחה ש"מלכות-האל" היא על פני האדמה כמו בשמיים. שהשמיים והאדמה הם אחד בתוך נשמתו. הסיבה והתוצאה הם תמיד אחד בתודעת אמת - כאשר אין תפישת נפרדות. הוא יודע שהממלכה הרוחנית כולה נמצאת בתוכו. כאן הוא אינו עולה להרים קדושים, או מבקר במקדשים, או חושב שעולם רוחני זה קשור למישהו מיוחד וקדוש. את האלוהות שלו הוא מוצא דרך חוויה מודעת בחיים וזה משחרר אותו. כל עוד זה לא כך, הוא חי בפנטזיה.
אדם בעל תודעה גבוהה אינו נלחם בהופעה הנגלית שנראית כהפרעה ולא מנסה לשנות אותה. כל בעיה הנגלית לו אינה בעיה אלא רק הזדמנות, ביחס לעד כמה שהוא מרשה לעצמו להיות מנוהל על ידי האלוהות שלו. כדי להישאר באור, זה לא מספיק לומר זאת, אלא גם לחיות זאת ; חניך רוחני נדרש לקבל את חוקי-האל ולפעול איתם בחיים.
